תורה מדע ואקטואליה - פרופ' מאיר דנינו

מעשה דרבב"ח בפורים ודרב הונא בר נתן בחנוכה בגמרא מסכת בבא בתרא עג: מובא המעשה בשם רבב"ח. "ואמר רבה בר בר חנה: זימנא חדא הוה קא אזלינן בספינתא, וחזינן ההוא כוורא דיתבא ליה ואכלא טינא באוסיי', ומית ואדחוהו מיא ושדיוהו לגודא וחרוב מיניה שתין מחוזי, ואכול מיניה שתין מחוזי, ומלחו מיניה שתין מחוזי, ומלאו מחד גלגלא דעיניה תלת מאה גרבי משחא, וכי הדרן ואתאן לבתר תריסר ירחי שתא, חזינן דהוה מנסרי כשורי מגרמיה, ויתבי למבנינהו להנך מחוזי" {פעם אחת היינו הולכים בספינה וראינו דג אחד שישב לו בנחיריו מין שרץ אוכל טיט והרגו, ודחו המים את הדג והשליכהו לחוף, ונחרבו מכך 60 מחוזות ואכלו מבשרו 60 מחוזות ומלחו עוד מבשרו  60 מחוזות, ומלאו מגלגל אחד של עינו 300 נאדות שמן, וכאשר חזרנו לשם לאחר 12 חדש ראינו שהיו מנסרים מעצמותיו קורות ויושבים לבנות את אותן מחוזות.} ומפרש זאת המהרש"א  בפירושי אגדות שם: "מבואר על המעשה המן שאמר דקאזלינן ר"ל שהלכנו במקום סכנה כדלעיל וחזינן ההוא כוורא כו' המן שהפיל גורל על החדשים עד מזל אדר שהוא מזל דגים שרצה לבלוע ישראל כדג הזה כדאמרינן בתרג

יוונים, מתייוונים ונס חנוכה שיגעון הגדלות של האימפריה היוונית התחיל למעשה עוד לפני ימי אלכסנדר הגדול. פילוסופים חשובים שהיו ביוון, ביניהם: אריסטו, סוקראטס, אריסטארכוס ועוד, יצרו מערכת תרבות יוונית מאד מפותחת שהתבססה על תפיסה שכלית אנושית. הספרים שהם חיברו הקיפו תחומים אנושים רבים החל ממדינה אוטופית ועד לתרבות הגוף והנפש. הפילוסופים עצמם הבינו את הסכנה הטמונה בהנהגת המדינה לפי רעיונות פילוסופים טהורים אולם תלמידיהם ראו בכך עליונות החברה והתרבות היווניים וניסו להנחילם לכל העולם. התרבות הזו נחשבה אז בכל העולם לשיא הנאורות אשר כל אדם ראוי שינהג כמותם ויהיה "נאור" ומפותח. בשם התרבות הזו כבש את אלכסנדר מוקדון את כל המדינות החשובות בעולם של אז, מבבל דרך מצרים ועד רוב אירופה. אלכסנדר עצמו היה פילוסוף חובב (תלמיד מובהק של אריסטו) וניסה ללמוד פילוסופיה מכל עם שכבש. כך מספר לנו התלמוד על דיוניו העמוקים עם שמעון הצדיק, עם חכמי הסנהדרין (איזהו חכם, גיבור, עשיר וכו') וכן עם מלך קציה הצפוני (בדיונים משפטיים). אולם אלכסנדר נפטר בגיל 35 והשאיר אחריו אימפריה יוונית מנוהלת בידי אוסף של אנשי

מעשיות רבה בר בר חנה וההוא טייעא הקדמה ברב המקומות בש"ס כאשר מוזכר "טייעא" ובמיוחד כאשר הוא מאיר עיני החכמים, מדובר באליהו הנביא. אף המשורר במזמור "לכבוד חמדת לבבי" מציין כי "בעיתות הנצרכים הוא נגלה כערבי". לכן נראה לנו כי גם אותו טייעא במעשיות שבמסכת בבא בתרא (עג-עד) אינו אלא אליהו הנביא.   בכל חמשת המקטעים בהם מדריך "ההוא טייעא" את רבה בר בר חנה (רבב"ח) בנבכי הדרכים הנפלאות והנעלמות, מדובר באליהו הנביא. יתר על כן נראה לפרש כי ברב הסיפורים מציג אליהו הנביא לפני החכם רבב"ח (ובאמצעותו גם לפנינו כמובן) את מהלכיו שלו עצמו במקרא או בתפקידיו בני האלמוות. לאליהו הנביא בן האלמוות מספר תפקידים חשובים בספרות ההלכתית.   עצם המושג המפורסם "תיקו" המבואר בדרך כלל כ" תשבהי יתרץ קושיות ואיבעיות" מציג לנו תפקיד חשוב של מסיר ספקות הלכתיות. יתר על כן ספיקות בדיני ממונות המחייבות הקפאה ממונית מצויינות בביטוי   "יהא מונח עד שיבוא אליהו" גם כאן מודגש תפקידו כמסיר ספיקות. זאת בשל העובדה כי אליהו איש האמת כפי שהוא מוצג

ספירת העומר – זהו כלל גדול בתורה הימים שבין פסח לעצרת הם תקופת מעבר והכנה. בפסח השקענו בהתחדשות כללית בגוף וברוח וביציאה מעבדות פיזות לחירות. ימי הספירה אמורים להעביר אותנו בהדרגה לחירות המלאה ולקבלת תורה. ההכנה הזו היא כל כך חשובה עד שכל יום ושבוע נספרים בקפידה בכדי לוודא שלא עבר שבוע או יום ללא ההתעלות המתאימה.    השאלה עליה ננסה   להשיב כאן היא מה הדרך הטובה והראויה להכין את עצמנו לקראת קבלת התורה. נעשה זאת באמצעות בחינת מנהגי העומר וההיסטוריה של ספירת העומר. האירוע ההיסטורי הגדול המיוחס לתקופת ספירת העומר הוא מותם של תלמידיו של ר' עקיבא. עשרים וארבע אלף תלמידים היו לו לרבי עקיבא וכולם מתו בתקופה שבין פסח לעצרת. כל זאת מפני שלא נהגו התלמידים כבוד זה בזה. והדבר תמוה שהרי רבי עקיבא המפורסם כל כך במאמר "ואהבת לרעך כמוך - זהו כלל גדול בתורה" מוציא מבית מדרשו תלמידים שאינם נוהגים כבוד זה בזה !? אלא נראה שלפי מעלתם   הם כנראה לא פעלו די בתחום זה. כי אין אדם יכול להגיע למדרגה כזו שאין הוא צריך תיקון כלל ואפילו מדובר באהבת הזולת. ואם תלמידי רבי עקיבא הרגישו שהם מיצו כבר את

המעיל והאדרת על הסמליות שבבגדי הנביאים שמואל ואליהו והקשר בין הנביא ולבושו   1. הקדמה – הלבוש במקרא כלים ופריטי לבוש הנלווים לדמויות מקראיות יכולים לשמש כמוטיבים סמליים וכסימני זיהוי לעניינים שונים. כאשר המקרא מזכיר את לבושו של אדם כלשהו יש להניח כי יש דברים בגו. על אחת כמה וכמה כשמדובר באישיות כל כך בולטת כנביא ואיש האלוקים. במיוחד נכון הדבר כאשר אזכורו של הבגד חוזר כמה פעמים אצל אותו הנביא או בסיפורים הקשורים אליו. הקו המנחה את לומד התנ"ך הוא, כי כל מעשה, הנהגה או התבטאות מילולית של הנביא אשר מוזכרת במקרא, היא בעלת משמעות מיוחדת בהבנת הסיפור המקראי. כמו כן במשמעות המוסרית הנובעת מהנהגה זו בהיותה מונחלת לדורות אם כהלכה למעשה או כדמות לחיקוי. סמלים במקרא לדוגמא, אצל האבות, המושגים ' הר ' אצל אברהם, ' שדה ' אצל יצחק וכן ' בית ' אצל יעקב משמשים כציון למקום התפילה בגישת חז"ל. ה' מטה ' אצל משה (ראה 'המטה והנחש- מסר ומטאפורה' מאת ד"ר יעקב הדני- מים מדליו – טבת תשנ"ט עמ' 13-26) המשמש אותו כמעט בכל אירוע, הוא בעל משמעות

ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה על היהודי הנודד שאינו מתכופף בפני רוחות הזמן. האימפריה הפרסית של המלך אחשורוש הייתה מדינת חוק ומשפט למופת. מי שקורא את מגילת אסתר יכול להבחין כי כל הפעולות מתבצעות רק לפי החוק. “דתי המלך” או “דתי פרס ומדי”, כך הם נקראים במגילה, מהווים את הבסיס הבלעדי לפעולות המתרחשות בממלכה ואפילו המלך עצמו אינו נוקט שום פעולה שאינה כחוק. ראשיה המושחתים של ממלכת אחשורוש, מנצלים כל סעיף אפשרי לבצע את מה שלכאורה נראה בלתי אפשרי במדינת חוק. הפתיחה הגרנדיוזית של סיפור המגילה, עם חינגת השרים הנמשכת מאה ושמונים יום! היא רק מאפיין אחד של מסיבת שחיתות אחת גדולה המתנהלת כמובן לפי כל כללי החוק. השחיתות הזו אינה מוגבלת לתחום ההתנהגות האישית והם עושים ככל העולה על רוחם גם בתחום זכויות הפרט, מנהגי הדת, מלחמות וכל ענייני הציבור, כל זאת כחוק, כמובן. קודם כל פעולותיו, מתייעץ המלך השולט באימפריית שבע ועשרים ומאה מדינה, “עם כל יודעי דת ודין”. לפעמים יש צורך להביא בסוד העניינים את חברי הקבינט שלו “שבעת שרי פרס ומדי רואי פני המלך היושבים ראשונה במלכות”. לפעמים לוקח חודשים רבים להעביר את חוק היהו