המעיל והאדרת

על הסמליות שבבגדי הנביאים שמואל ואליהו והקשר בין הנביא ולבושו

 

1. הקדמה – הלבוש במקרא

כלים ופריטי לבוש הנלווים לדמויות מקראיות יכולים לשמש כמוטיבים סמליים וכסימני זיהוי לעניינים שונים. כאשר המקרא מזכיר את לבושו של אדם כלשהו יש להניח כי יש דברים בגו. על אחת כמה וכמה כשמדובר באישיות כל כך בולטת כנביא ואיש האלוקים. במיוחד נכון הדבר כאשר אזכורו של הבגד חוזר כמה פעמים אצל אותו הנביא או בסיפורים הקשורים אליו. הקו המנחה את לומד התנ"ך הוא, כי כל מעשה, הנהגה או התבטאות מילולית של הנביא אשר מוזכרת במקרא, היא בעלת משמעות מיוחדת בהבנת הסיפור המקראי. כמו כן במשמעות המוסרית הנובעת מהנהגה זו בהיותה מונחלת לדורות אם כהלכה למעשה או כדמות לחיקוי.

סמלים במקרא

לדוגמא, אצל האבות, המושגים 'הר' אצל אברהם, 'שדה' אצל יצחק וכן 'בית' אצל יעקב משמשים כציון למקום התפילה בגישת חז"ל. ה'מטה' אצל משה (ראה 'המטה והנחש- מסר ומטאפורה' מאת ד"ר יעקב הדני- מים מדליו – טבת תשנ"ט עמ' 13-26) המשמש אותו כמעט בכל אירוע, הוא בעל משמעות סמלית ממעלה ראשונה. כתנת הפסים של יוסף הצדיק היא סמל לקשר האמיץ שלו לאביו ומהווה סימן זיהוי יחיד שלו בעת היעלמותו הפתאומית בדותן. בשורות הבאות נעקוב אחר הייחוד בלבושם של שניים מגדולי הנביאים, שמואל ואליהו, וננסה להבין את משמעותם של פריטי לבוש אלו.

2. שמואל והמעיל

מעילו של שמואל הנביא מלווה אותו מנעוריו ועד מותו ואף מעבר לכך. עוד בהיותו ילד הצריך לאמו הוא עטה מעיל ומתואר כ"נער חגור אפוד בד. ומעיל קטן תעשה לו אמו..."(שמואל א' ב' 18,19). הקשר בין שמואל והמעיל חזק כמעט כמו הקשר האמיץ בין שמואל לאמו חנה. המעיל שהיא תופרת לו הוא ביטוי לכך כי הילד הזה הוא שלה כאמרה "אל הנער הזה התפללתי"(שמואל א' א' 27). לפי חז"ל (ראה רד"ק על שמואל א' ב' 19) מעיל זה גם גדל עם שמואל ומלווה אותו כל ימיו. עטית  המעיל מהווה סימן מובהק של שמואל מתחילת דרכו ועד סופה, והיא משמשת כאמצעי זיהוי יחיד ע"י בעלת האוב. כשהיא מתארת "איש זקן עלה והוא עטה מעיל" מיד "וידע שאול כי שמואל הוא ויקד אפיים ארצה" (שמואל א' כח' 14).

א. מעיל ומלוכה

בתקופתו של שמואל משמש המעיל כסמל למלוכה וקריעת המעיל מסמלת לפיכך את קריעתה של מלכות ישראל משאול והעברתה לדוד (שמואל א' – טו' 27, כד' 4 ,11). סמליות דומה אנו רואים במעשהו של יהונתן בכרתו ברית עם דוד לאחר ניצחונו הנסי של דוד על גלית הפלשתי מחרף מערכות ישראל "ויתפשט יהונתן את המעיל אשר עליו ויתנהו לדוד ומדיו ועד חרבו ועד קשתו ועד חגורו" (שמואל א' יח' 4). מסתבר שמעילו של יהונתן כמו גם מדיו וחרבו הם פריטים מלכותיים כפי שנראה ממעשה תמר "כי כן תלבשנה בנות המלך מעילים" (שמואל ב' יג' 18). גם כתונת הפסים  המלכותית של תמר היא מעיל בד כמו זה של הנער שמואל. דוד המלך יוצא במלוא הדרו במעיל בד לשמוח לפני ארון ה' כשהוא "מכורבל במעיל בוץ… ועל דוד אפוד בד" (דה"י א' טו' 27) ובגרסת ספר שמואל : "ודוד מכרכר בכל עוז לפני ה' ודוד חגור אפוד בד"  (שמואל ב' ו' 14). ניתן להסיק מכאן כי מעילו של שמואל מסמל  גם את היותו מולך על עם ישראל בפועל, כשופט המוציא ומביא את העם ומנהיגם ברמה. (גם כיום רבנים ראשיים ורבני ערים מתייחסים זה לזה כ"מלך" ומאחלים זה לזה "ויאריך ימים על ממלכתו". כך גם ההמון מקבל את פני הרב הראשי בשירת "ימים על ימי מלך תוסיף שנותיו כמו דור ודור"). 

ב. המעיל והכהונה

המעיל הוא אחד מבגדי הכהונה העשויים בד (שמות כח' 31 ועוד) ופרטי עשייתו ודרך לבישתו מפורטים בפרשות המתאימות שבחומש. במעיל אין כיסים כדי שלא ייחשדו הכוהנים בלקיחת דבר מה מהמקומות המקודשים.  שמואל הנביא המשמש כעוזר כהונה לפחות בשנות ילדותו מאמץ את המעיל כלבוש סמלי. גם כאשר שמואל מפסיק לשמש במשכן ועובר לשמש כמנהיג ורואה הוא ממשיך להיצמד למעיל. בכל ספרי הנביאים הראשונים אין אזכור נוסף של המילה 'מעיל' מעבר למפורט לעיל. כל שבעת האזכורים המובאים כאן הם מספר שמואל ואחד מדה"י מהתקופה המקבילה לזו המתוארת לעיל.  ניתן לסכם כי המעיל לא רק מהווה סמל מובהק להיבט המלכותי של תפקידו של הנביא שמואל, אלא גם מייחד אותו מיתר הנביאים.

ג. אף השמלה

אחיה השילוני משתמש ב"שלמה" החדשה בה הוא מתכסה, בכדי לייצג את ממלכתו של שלמה המלך (מלכים א' יא' 29-32). במעשה נבואי-סמלי הוא קורע את השלמה החדשה  ומעניק 10 חלקים ליריבו של שלמה המלך הלה הוא ירבעם בן נבט. 2 החלקים הנותרים מייצגים את מלכות יהודה הנשארת בידי רחבעם בן שלמה ואילו עשרת הקרעים מייצגים את מלכות ישראל הנקרעת מבית דוד ועוברת לבית יוסף.

ד. מעיל צדקה

עטית המעיל מופיעה אצל ישעיה הנביא כסמל למעשה צדקה "שוש אשיש בה' תגל נפשי באלוקי כי הלבישני בגדי ישע מעיל צדקה יעטני..." (ישעיה, סא' 10). אכן הצדקה היא אחת התכונות היותר בולטות של שמואל כמנהיג.  צדקתו של שמואל הנביא מוצגת לראווה לפני כל העם בהכריזו "הנני ענו בי נגד ה' ונגד משיחו את שור מי לקחתי וחמור מי לקחתי ואת מי עשקתי את מי רצותי ומיד מי לקחתי כופר". תגובת העם היא מיידית "ויאמרו לא עשקתנו ולא רצותנו ולא לקחת מיד איש מאומה" (שמואל א' יב' 3,4). 

ה. משה ושמואל

ניקיון הכפים של המנהיג מבוטא במקרא גם אצל משה. מלבד שמואל, רק משה רבנו מעיד על עצמו באופן דומה "לא חמור אחד מהם נשאתי ולא הרעותי את אחד מהם" (במדבר טז' 15). בכך נבדלים משה ושמואל מכל יתר המנהיגים וכנראה לכך מתייחס  הנביא ירמיהו באמרו "אם יעמד משה ושמואל לפני, אין נפשי אל העם הזה" (ירמיה טו' 1). בכך מבטא הנביא ירמיהו את חוסר האמון שלו במנהיגי העם בני דורו. המדרש מספר לנו (חגיגה ד:  ( כי כאשר נקרא שמואל על יד בעלת האוב ממקום מנוחתו לבוא לפני שאול  הוא חשש מפני דין מחודש, והביא במחיצתו את משה כאומר שוב "הנני ענו בי...". שמואל האדם, בן התמותה, מיוחד בהיותו נקי כפיים שלא נהנה מאומה מכספי העם ואין עליו כל חשש מעילה. גם אינו שותף לשום פעולה אלימה נגד מי מבני עמו. אף אינו מסוגל לספר את החדשות הקשות לעלי בבוקר שאחרי נבואתו הראשונה.

ו. מעיל מול מעילה

המעיל של שמואל אינו סתם כיסוי ואינו מספק כל הגנה, הוא אמנם מעיל פשוט עשוי בד הנקרע בקלות במשיכה שלאחר יד ומייצג את מידת הרחמים (ביום הכיפורים משמש הכהן בגדי בוץ  בכדי לעורר את מידת הרחמים).  יחד עם זאת הוא לבוש מלכות המציג צדקה ונקיון כפיים. שמואל גם "חגור אפוד בד" (במקביל לדוד המכורבל במעיל בוץ) מחומרים פשוטים מן הצומח ולא בלבוש מפואר של זהב או עור, שהרי הוא מקפיד לא לקחת מיד איש מאומה ולכן רכושו מצומצם ולכל מקום שהוא הולך ביתו עמו. לעומתו, המעילה של שאול המלך בלקיחת שלל של צאן ובקר מעמלק (שמואל א' טו') והשארת אגג מלך עמלק בחיים בניגוד לדבר ה' כפי שנמסר ביד הנביא, גורמת לקריעת המעיל המלכותי מעליו ואיבוד המלוכה.

ז. מעיל קנאה

אצל דוד המלך בן דורו של שמואל, וגם אצל ישעיהו עטית המעיל מסמלת, צדקה. במקביל עוטה ה' מעיל לצורכי נקם וצדקתו מעורבת עם קנאה. "וירא ה' ...וישתומם כי אין מפגיע ותושע לו זרועו וצדקתו היא סמכתהו, וילבש צדקה כשרין וכובע ישועה בראשו וילבש בגדי נקם תלבשת ויעט כמעיל קנאה" (ישעיה נט' 15-17). הקנאה, כשהיא אלוקית, היא חיובית, למשל,  "כי מירושלים תצא שארית ופלטה מהר ציון קנאת ה' תעשה זאת" (מל' ב' יט' 31).  לעומת זאת,  אצל האדם בדרך כלל  תהיה  הקנאה שלילית למשל "ותקנא רחל באחותה"  (בראשית ל' 1 ) או: "ויקנאו בו אחיו", אצל אחי יוסף (בראשית לז' 11). כאשר האדם מקנא לאישתו זהו מצב ביניים, שהרי מקור הקנאה הוא חיצוני "עבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו" (במדבר ה' 14, 30) ולכן יש לפתור אותה באמצעות מחיקת שם ה' על ידי הכהן כמתואר שם.

ח. הקנאה החיובית

פעולת הקנאה תהיה חיובית אצל האדם רק אם הוא מקנא לה' כפנחס ומונע את הנקם המתחייב מקנאת ה': "פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי" (במדבר כה' 11). פנחס, בשורש נשמתו, הוא אליהו שגם הוא מקנא לה' בהכותו את נביאי הבעל: "ויאמר קנא קנאתי לה' צבאות כי עזבו בריתך בני ישראל" (מל' א' יט' 10,14). אך אליהו אינו בן תמותה, הוא אינו מקפיד להתפרנס ממעשה ידיו והוא נעזר אפילו בעורבים אשר כידוע אינם חסים אף על בניהם וכן באלמנה המסכנה שכל מזונה הוא מעוג קמח. אליהו הנביא אלים מאד כלפי עובדי עבודה זרה בפרט וכלפי העם בכלל. במיוחד הוא מעניש את העם בשל הטחת הדברים ע"י המלך אחאב כלפי שמיא ולכן אינו יכול לעטות מעיל בד. לבושו המובהק של אליהו הוא אדרת עשויה עור וכך הוא מזוהה ע"י נציגי אחזיהו (מל"ב א' 8). לבוש זה אינו נקרע בקלות והוא מסמל חוזק (אצל עשיו, למשל) וכן את מידת הדין (ביום הכיפורים אנו נמנעים מלנעול נעלי עור  בכדי לא לעורר את מידת הדין). 

3) קורות האדרת.

 א. אדרת שנער

סיפורה של האדרת במקרא מתחיל הרבה לפני אליהו ומסתיים הרבה אחרי היעלמותו המסתורית. בפעם הראשונה אנו מוצאים אדרת בסיפור מעילתו של עכן. בשלל העיר יריחו הוא מוצא "אדרת שנער אחת טובה" (יהושע ז' 21). בעוד מי שאינו מועל עוטה מעיל הרי שלעומתו האיש המועל בוחר לו אדרת. בעוד שהמעיל היה לבושם של מלכי ישראל, הייתה האדרת לבושם של מלכי בבל (שנער, נינוה). רש"י  מסביר במקום (שם) כי האדרת הייתה שייכת, כנראה, למלך שנער אשר החזיק מעין בית קיץ ביריחו. עיר זו נהרסת על ידי יהושע בתוספת קללה  למי שינסה לבנות אותה שיאלץ לשלם בחיי בניו. נבואה זו מתקיימת במלואה לאחר כ 500 שנה, בבניו של חיאל בית האלי אשר "באבירם בכורו ייסדה ובשגוב צעירו הציב דלתיה" (מלכים א' טז' 34).

ב. אליהו ואחאב

מיד אח"כ בסיפור המקרא מופיע אליהו התשבי לראשונה, בנבואה איומה שהוא מוסר למלך אחאב: "חי ה' אלוקי ישראל אשר עמדתי לפניו אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי" (מלכים א' יז' 1). הסמיכות הזו נדרשת ע"י חז"ל (סנהדרין קי"ג) בסיפור מופלא על מפגש בין אחאב ואליהו בבית האבלים של אותו חיאל בית האלי . אחאב, מלך ישראל, מעלה לפני אליהו את הרעיון כי יהושוע גדול ממשה, שהרי קללתו נתקיימה במלואה בעוד שקללתו של משה: כי אם "סרתם ועבדתם אלוהים אחרים והשתחויתם להם, וחרה אף ה' ועצר את השמים ולא יהיה מטר" (דברים יא' 16,17) לא מתקיימת לדברי אחאב. תגובת אליהו התשבי נמסרת בו במקום, כשמייד לאחריה הוא נעלם מהזירה למשך שלוש שנים בהן אין גשם.

ג. אליהו והאדרת

 אליהו משתמש באדרת להגנה מפני מראות האלוקים ולהבדלה בין קודש לחול: "ואחר האש קול דממה דקה, ויהי כשמוע אליהו וילט פניו באדרתו ויצא" (מלכים א' יט' 13) האדרת מהווה, לפיכך, את המחיצה היחידה בינו ובין השכינה ואולי אף מגוננת עליו מהתאחדות עם עולם הרוח. לאחר מכן הולך אליהו להעביר, באמצעות האדרת, את תפקיד הנביא של שבטי ישראל ל"אלישע בן שפט, והוא חורש שנים עשר צמדים לפניו והוא בשנים העשר ויעבור אליהו וישלך אדרתו אליו" (מלכים א' יט' 19). בנוסף לכך נדרש אליהו למנות את יהוא למלך על ישראל ואת חזאל למלך על ארם. זאת משום שתפקידו של אליהו הוא אוניברסאלי ואינו מצטמצם לנבואה מקומית. לבסוף, ביומו האחרון של אליהו בעולם הגשמי, הוא מבצע מופת של חציית הירדן: "ויקח אליהו את אדרתו ויגלום ויכה את המים ויחצו הנה והנה" (מלכים ב' ב' 8). מיד אח"כ הוא עולה בסערה השמיימה. מעניין במיוחד הוא השימוש האירוני שעושה המקרא במילה 'ויגלום' הנגזרת מ"גלימה" שהיא אמורה להיות התפקיד הרגיל של האדרת אשר כנראה לעולם לא משמשת כגלימה!.

ד. אלישע והאדרת

אלישע מנסה להפעיל את האדרת לחצייה חוזרת של הירדן והוא מצליח רק בנסיונו השני "ויקח את אדרת אליהו אשר נפלה מעליו ויכה את המים ויאמר איה אלוקי אליהו אף הוא, ויכה את המים וייחצו הנה והנה" (מלכים ב' ב' 14). אדרת זו היא הדבר היחיד שנשאר מאליהו והיא מסמלת את רוח הקודש העוברת מאליהו לאלישע במינון כפול : …"ויהי נא פי שניים ברוחך אלי" (מל"ב ב' 9). העובדה כי אלישע נאלץ להכות באדרת פעמיים מרמזת לו כי לא נאה ביקש כפל רוח ... והמחיר יהיה מאמץ כפול מצדו הנאלץ להכות פעמים להשגת אותה המטרה.  בכך תם אך לא נשלם סיפורו של אליהו ולא של האדרת.

ה. האדרת חוזרת לשנער

האדרת מופיעה בסיפורי המקרא פעם נוספת בסיפורו של נביא אחר באופן הסוגר מעגל מופלא. הנביא יונה בן אמיתי, אשר לפי המסורת הוא אותו בן האלמנה אשר מת לאימו ואותו החייה אח"כ אליהו (ראה רד"ק על מל"א יז' 9), מגיע ל'נינוה העיר הגדולה' בירת שנער ומוסר את נבואתו על הפיכת נינוה בשל חטאיה. [מעניין לציין כי הביטוי הנדיר ויקרא...ויאמר..(יונה ג' 4) המתאר את פעולתו של יונה בנינוה מופיע ארבע פעמים (מל"א יז' 10,11,20,21) בסיפור אליהו והאלמנה. עובדה זו יוצרת קשר סטטיסטי בין יונה הנביא ובין סיפור אליהו והאלמנה.] המסר הנבואי של יונה מגיע "אל מלך נינוה ויקם מכסאו ויעבר אדרתו מעליו..." (יונה ג' 6). כאן חוזרת האדרת למקומה המקורי בארץ שנער, אצל המלך שאבות אבותיו איבדו אדרת שכמותה ביריחו, ומסיימת את תפקידה  בסיפורי המקרא. 

4. שמואל ומעילו מול אליהו ואדרתו

 כבר ראינו כי  הלבוש המלכותי הוא מאפיין חשוב של הלובש אותו. מעניין לציין כי כלבוש מלכותי אנו מוצאים כי מלכי ישראל הם חגורי מעיל הבד ואילו מלכי הגויים (שנער, נינוה) הם עוטי אדרת העור. במקביל (או במנוגד) הרואה העממי שמואל עוטה מעיל בד ואילו איש האלוקים אליהו הנביא לוטה באדרת  עור. לסיכום אנו מציגים בטבלה הבאה השוואה של הניגודים הרבים בין שמואל הרואה ומעילו המלכותי לבין אליהו הנביא ואדרתו האדירה.

 

אליהו ואדרתו	שמואל ומעילו	תאור	מס'
אדרת	מעיל	הלבוש	1
איש בעל שער ואזור עור אזור במתניו	נער קטן חגור אפוד בד	תאור	2
איש אלוקים ונביא אוניברסאלי	שופט ורואה לעם ישראל	מעמד	3
ניזון תדיר ע"י אחרים כולל אנשים מסכנים עופות ומלאכים	לא לוקח מאומה משום אדם עשיר כעני	הנהגה אישית	4
עוצר הגשם ומביא בצורת קשה	מביא גשם שלא בעתו	איתני הטבע	5
קנא קנאתי לה' צבאות	לא עשקתנו ולא רצותנו	סיכום פעלו	6
מידת הדין ( 50  + 50 שליחי אחזיה וכן נביאי הבעל, מומתים)	מידת הרחמים  (כלפי שאול ועלי)	יחס לחוטאים	7
נשלפת בספונטאניות (לאחאב, עצירת הגשם ולאחזיה, מיתה )	נכבשת (כלפי עלי)	נבואת זעם	8
מרשימים אש משמים לשליחי אחזיה ולקרבנות בכרמל, המים וכד הקמח של האלמנה, החייה בנה, חצה הירדן.	בהיקף מוגבל כמו - גילוי מציאת האתונות או הורדת הגשם שלא בזמנו	מופתים	9
עלה בסערה השמימה כאיש אלוקים ונעלם ורק רוחו מופיעה במראות וחזיונות	נפטר כאחד האדם ודמותו העלתה באוב	סופו	10

 

 

תודה למסייעים

תודה וברכה לידידי שקראו והעירו הערות בונות וחשובות בשלבים שונים של הכתיבה : לד"ר יאיר ברקאי , לאחי ד"ר יעקב הדני, לגב' מרים דנינו ולרעייתי תמ"א ד"ר אורה דנינו הי"ו.