ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה

על היהודי הנודד שאינו מתכופף בפני רוחות הזמן.

האימפריה הפרסית של המלך אחשורוש הייתה מדינת חוק ומשפט למופת. מי שקורא את מגילת אסתר יכול להבחין כי כל הפעולות מתבצעות רק לפי החוק. “דתי המלך” או “דתי פרס ומדי”, כך הם נקראים במגילה, מהווים את הבסיס הבלעדי לפעולות המתרחשות בממלכה ואפילו המלך עצמו אינו נוקט שום פעולה שאינה כחוק. ראשיה המושחתים של ממלכת אחשורוש, מנצלים כל סעיף אפשרי לבצע את מה שלכאורה נראה בלתי אפשרי במדינת חוק.

הפתיחה הגרנדיוזית של סיפור המגילה, עם חינגת השרים הנמשכת מאה ושמונים יום! היא רק מאפיין אחד של מסיבת שחיתות אחת גדולה המתנהלת כמובן לפי כל כללי החוק. השחיתות הזו אינה מוגבלת לתחום ההתנהגות האישית והם עושים ככל העולה על רוחם גם בתחום זכויות הפרט, מנהגי הדת, מלחמות וכל ענייני הציבור, כל זאת כחוק, כמובן.

קודם כל פעולותיו, מתייעץ המלך השולט באימפריית שבע ועשרים ומאה מדינה, “עם כל יודעי דת ודין”. לפעמים יש צורך להביא בסוד העניינים את חברי הקבינט שלו “שבעת שרי פרס ומדי רואי פני המלך היושבים ראשונה במלכות”. לפעמים לוקח חודשים רבים להעביר את חוק היהודים (הקורא להשמדתם) “להינתן דת…לכל העמים להיות עתידים ליום הזה”. וכן להיפך, כאשר לאחר המהפך, מנסה המלך להעביר את “חוק אסתר” להגנת היהודים, כשהיא עוברת לצדו (או הוא לצדה), הוא עושה זאת רק אחרי ש”והדת נתנה בשושן הבירה”. כל פעולה מתבצעת כאמור כדת המלך או כדת הנשים בלבד.

אך למי שמכיר את הכללים לפיהם מתנהלת מדינת חוק זו, אין בעיה לבצע את מעשי הזוועה האבסורדיים ביותר. אפילו הוצאתה להורג של המלכה ושתי המורדת, אינו יוצא לפועל לפני שנכתב חוק “בדתי פרס ומדי ולא יעבור אשר לא תבוא ושתי המלכה לפני המלך אחשורוש ומלכותה ייתן המלך לרעותה הטובה ממנה”. במקביל אסתר חוששת מאד “לבוא אל המלך אשר לא כדת וכאשר אבדתי, אבדתי” שהרי העבירה על החוק דינה “אחת דתו להמית”.

למעשה כאשר המן מנסה לתאר למלך את “הבעיה היהודית” הוא מציג בעיקר את יחסם לחוק: “ודתיהם שונות מכל עם, ואת דתי המלך אינם עושים” ולכן במדינה שומרת חוק אין להם מקום והוא ממליץ לאבדם. המן הרע הזה, חבר האליטה השלטת, מכיר היטב את החוקים, פועל רק לפיהם ומנצל אותם לתועלתו ולקידומו האישי תוך ביצוע מעשי זוועה אבסורדיים. המן הוא (ממוכן) השר המציע למלך את השינויים החוקתיים הנדרשים בחוק העברתה של ושתי מתפקידה. הוא מצליח להגיע עד לרמה הגבוהה ביותר של משנה למלך אחשורוש ואף להעביר חוק המחייב את כולם להשתחוות לו. בכך מנסה המן, בתפקידו כמשפטן הראשי, להעלות את חוקי המדינה האהובים עליו כל כך, מעל לחוקי הדת היהודית. כאשר צעד זה לא מתממש בפועל, בשל העקשנות המוזרה משהו, של היהודים בכלל ושל מנהיגם מרדכי היהודי בפרט, מצליח צורר היהודים, המן בן המדתא האגגי לבית עמלק, להעביר חוק הקורא “להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים” שנואי נפשו אשר נציגם, מרדכי היהודי, פגע באגו המנופח שלו.

כמי שתאוות הכבוד שלו לא יודעת גבולות, מנסה המן להשיג לעצמו כתר מלכות וגינוני מלכות כשהוא מבקש מהמלך בזהירות ובהתאם לחוק, כי: “יביאו לבוש מלכות אשר לבש בו המלך וסוס אשר רכב עליו המלך ואשר ניתן כתר מלכות בראשו”. תקוותו כי כל הכבוד הזה יגיע אליו, ולפיכך יראה לעיני כל עליונותם של החוקים במערכת המשפטית שלו. מסתבר שהוא לא הביא בחשבון את הגורמים שמעל לחוק, הלוא הוא הכוח העליון הכל יכול, המסתתר בין השורות, לאורך כל סיפור המגילה. כאן מגיעה נפילתו של המן הרשע אל עמקי שאול וגמולו בא בראשו.

מעקב אחר התנהגותו של מנהיג היהודים, הלוא הוא גיבורנו מרדכי היהודי, לאורך סיפור המגילה, מגלה אורך רוח מחד אבל עמידה איתנה על העקרונות החשובים מאידך. בתחילת מלכותו של המלך משתתפים כל היהודים אשר בשושן בחגיגת המשתה הענק שלו ואוכלים ושותים בהתאם לחוק, שהרי “השתייה כדת”. זאת למרות שהמלך חוגג בכלים מכלים שונים כולל כלי הקודש שהובאו מבית המקדש שבירושלים שחולל ע”י חותנו ומנקר בכך את עיני היהודים (אך כחוק). לאחר מכן מוותר מרדכי על כבודו האישי כאשר אשת נעוריו, אסתר, נלקחת לחיק המלך במצוות המלך, ככתוב: “בהישמע דבר המלך ודתו … ותילקח אסתר אל בית המלך” (כחוק). מרדכי ואסתר עם יהודי שושן מוותרים על עצמאותם כאילו היו קרקע עולם שהכל דשים בה. שתי הפעולות הללו הפוגעות עמוק בחופש הפרט ובגאווה הלאומית של היהודים ככל ושל מרדכי בפרט, עוברות למעשה ללא כל התגרות וכל תגובה מצד היהודים.

לעומת זאת כאשר המלך מצווה בחוק להשתחוות לסגנו, הוא המן הרשע, אין מרדכי מוכן לעבור לסדר היום, כי “מרדכי לא יכרע ולא ישתחווה”. יתר על כן, הוא עומד בסורו גם כאשר עבדי המלך מזהירים אותו שוב ושוב — “כאומרם אליו יום ויום — ולא שמע אליהם”. התעקשות זו של המנהיג הדתי מרדכי, ויש לומר היהודי הגאה, עומדת בניגוד חריף ל”התקפלות” של האיש הפרטי מרדכי.

בסיכום נראה, כי היהודי בכלל ובמקרה זה מרדכי בפרט, הוא שוחר שלום, שומר חוק ואינו מחרחר ריב גם כאשר גאוותו והחופש הפרטי שלו נפגעים. הוא יכול להרחיק לכת בוויתורים על דברים אפילו הם חשובים מאד בעיני כל בן אנוש. אך כאשר מנסים לפגוע ביסודות אמונתו ודתו, כאן הוא זוקף את קומתו ואומר לכל האומות ולכל החוקים: עד כאן! כי “מרדכי לא יכרע ולא ישתחווה” ואת אמונתו הוא לא יכופף בפני שום אדם ואף חוק.

היהודי הגאה השומר על אמונתו מכל משמר ומוסר את נפשו על קידוש השם היה תמיד ויישאר לעד מעל לכל חוקי המלך ואף אם אפשר, מעל לחוקי הטבע. ליהודי כזה ראוי שיתרחש נס מרשים הנכתב לדורי דורות, כפי שקרה למרדכי ואסתר בשושן הבירה בימים ההם. כן נזכה בזמן הזה, אנו בניהם, ממשיכי דרכם ושומרי אמונתם היקרה, לחזות עין בעין במפלת כל שונאינו באשר הם ובא לציון גואל במהרה בימנו, אמן כן יהי רצון.