מגילת אסתר – כדת המלך

מערכת החוקים וקבלת ההחלטות במלכות אחשוורוש. 

א. 'דת המלך' במגילה

לאורך המגילה אנו רואים את הרצינות בה מתייחסים לחוקי המדינה או כפי שהם נקראים 'דת המלך'. כבר בפרק הפתיחה מספרים לנו כי המשתה הגדול אשר בשושן הבירה מאורגן על פי חוק. "כי כן ייסד המלך על כל רב ביתו לעשות כרצון איש ואיש" (א,ח). העוצמה של חוקי המלך מחייבת את כל נתיני הממלכה ונשלחת בחותם המלך לכל 127 המדינות עם תרגום רשמי לשפה המקומית. (א,כב; ג,יג-יד; ח,י-יג) התוקף של החוקים הללו לא ניתן לשינוי בשום אופן. 

גם כאשר אסתר מבקשת לבטל את החוק המאפשר להרוג בבני עמה (ח,ה) היא נענית שלא ניתן לעשות זאת אלא עליה לנסח במקום זאת חוק נוסף המאפשר התגוננות (ח,ח-יא). מעבר לכל האמור, אנו רואים כי אי התייחסות ראויה של היהודים לחוקי המלך והטענה כי: 'את דתי המלך אינם עושים', מהווה בעיני המלך הצדקה להשמדה המונית של כל עם היהודים (ג,ח-יא). 

לאור זאת נעקוב להלן אחר החוקים השונים במגילה, על המחוקקים ומעמדם המלכותי והדתי וכן על דרך קבלת ההחלטות במגילת אסתר. אנו מוצאים זאת במהלך סיפור המגילה בהחלטות הבאות: 

א- החלטה על גורלה של המלכה ושתי (פרק א). 

ב- ההחלטה על השמדת היהודים (פרק ג) 

ג- ההחלטה על עיטור הכבוד למרדכי (פרק ו)

ד- מערך החלטות על תליית המן(פרק ז).

 

ב. מעמד המחוקקים ותהליך קבלת החוק

כיוון שהחוק מהווה עניין מאד רציני במלכות פרס ומדי הוא מצריך את חותמו של המלך אשר אמור להיות באופן כמעט בלעדי אצל המלך. היה אם מצא המלך אדם שהוא סומך עליו הוא מעניק לו את היכולת לחוקק כפי שמוצאים בתחילה עם המן (ג,י) ואח"כ עם מרדכי (ח,ב). בשני המקרים ניתן האמון בעקבות אירועים מיוחדים כפי שנראה בהמשך. 

מקובל בכל המערכות בעולם לקבל חוק לאחר התייעצות ראויה. גם מונרך כמו אחשוורוש מתייעץ לפני קבלת ההחלטות. כפי שנראה הוא למעשה נמנע מלעשות כל פעולה החלטית כמו הדחה, הוצאה להורג או אפילו הענקת עיטור כבוד, ללא ייעוץ.

סביר להניח שבשלבים שונים של קבלת ההחלטות היה המלך מגבש דעה משלו באופן שקול כמקובל. החלטה המבוססת על השכל בלבד לא תמיד תהיה מוצלחת ולכן נהגו במזרח הקדום לקבל החלטה לאחר דיון מעמיק בשני מצבים תודעתיים. מצב צלול מחד, המייצג את ההיגיון השכלי הטהור וכן במצב של שכרות המייצג את הדחף הרגשי. כפי שנראה להלן, שני המצבים מופיעים בתהליכי קבלת ההחלטות במגילה.

ג. הדחת ושתי ועלייתו של המן

בתהליך הדחתה של ושתי המלכה הסוררת, מתייעץ המלך עם שבעת שרי פרס ומדי (א,יג-טו). העצה מגיעה מיד (א,טז) דווקא מהשר השביעי ממוכן הלוא הוא המן (בהחלט ניתן לשער כי מתחילים בהתייעצות דווקא מן הקטן ואז נמצא כי ממוכן הוא למעשה החשוב שבהם). העצה שלו מתקבלת על ידי המלך והשרים (א,כא). לאור הדברים שאמרנו לעיל ננתח מהו התהליך המוצג כאן. 

המלך מאד כועס (א,יב) ובמצב כזה הוא בוודאי רוצה לנקום במלכה הסוררת. אבל היות והחלטה כזו תהיה תגובה רגשית שניתנה במצב של שכרות הוא אינו מעיז לעקוף את החוק ומבקש עצה הגיונית. העצה של ממוכן מעבירה אותנו ממצב רגשי של שכרות לניתוח הגיוני של מצב המדינה וכבודם של כל הגברים במדינה. אלו יימצאו מזולזלים על ידי נשותיהם שילמדו ממעשיה של המלכה. לפיכך מדובר בנושא שלטוני ממעלה ראשונה! כיוון שממוכן מספק לנו גם צידוק הגיוני מעמיק וראוי, מתקבלת ההצעה להדחת המלכה עם כל מה שנגזר עליה (ב,א).

ממוכן הוא המן, לפי מדרשי חז"ל, מקבל את הקידום שלו (ג,א) כאשר כסאו מתנשא מעל כל השרים. שהרי הוא נותן עצות מצוינות הראויות להיכנס לספר החוקים בעוד השרים לכל היותר מהנהנים. משום מה, זה לא מספיק והמן מקבל מעמד של אל, ממש כמו המלך עצמו בהיות כולם מחויבים להשתחוות להמן (ג,ב)! לפי ההבנה שלנו כיוון שהוא למעשה מהווה חלק ממערך יצירת החוקים הרי שכמו שלמלך משתחווים כי דברו של המלך הוא החוק! כך גם להמן יש להשתחוות. למעשה שני המחוקקים הראשיים במלכות מדי ופרס, המן ואחשוורוש, בעלי מעמד של "אלים".

ד. והעיר שושן נבוכה?!

ההחלטה הבאה המופיעה במגילה היא יוזמתו של המן אשר לא מסתפק בכל הכבוד שניתן לו והוא מבקש גם להשמיד את היהודים. הוא מגיע עם הצעה מפורטת, מנומקת, מגובה בתקציב מתאים (ג,ח-ט) ומנומקת באופן מאד הגיוני. המלך מסכים מיד עם המן ומעביר אליו את הטבעת (ג-י-יא) איתה ניתן לחתום על צווי המלך. בהעדר כל מניעה נוספת ההוראה מתבצעת ללא דיחוי (ג,יב-יד). מה שחסר לנו כאן זה ההחלטה הרגשית האמורה להינתן במצב של שכרות. לכן מוסיפה המגילה (ג,טו): "והמלך והמן ישבו לשתות"! אמנם סדר הפעולות הרגיל של החקיקה היה מצריך שהשתיה תיעשה לפני קבלת ההחלטה. אולי זו הסיבה שהמגילה מספרת לנו שמדובר במעשה מביך כפי הנאמר בסוף הפרק: "והעיר שושן נבוכה".

בשושן העיר היו שונאים לא מעטים של היהודים. המגילה מספרת לנו שביום הראשון למלחמה הרגו היהודים בשונאיהם, בשושן הבירה חמש מאות איש (ט,ו). למחרת הרגו בהם עוד שלוש מאות איש (ט,טו). מהי אם כן הסיבה שהעיר שושן מובכת מחוק המאפשר להשמיד את היהודים? הביטוי 'נבוכה' משדר לנו מבוכה, לא שמחה ולא אבל אלא מבוכה הנובעת מאי שמירה על הכללים. אבל כוחם הרב של המן ואחשוורוש לא מאפשר אפילו את ההתנגדות הפרוצדורלית. ואולי שונאי היהודים לא היו מעוניינים בהקפדה על דקדוקי עניות פרוצדורליים כאשר מדובר בהשמדת האויב היהודי! בכל מקרה מספרת לנו המגילה שזה היה מביך!

ה. ככה יעשה לאיש....

בפרק ו' מספרת לנו המגילה את גמולו של מרדכי היהודי. זה הציל את המלך ממות בהסגירו את בגתנא ותרש אשר ביקשו לשלוח יד במלך (ו,ב). המלך מגלה בעת נדודי השינה שלו שמרדכי לא תוגמל על מעשה גדול זה ומחליט לפעול. סביר להניח שבכוונת המלך היה לקדם את האיש מרדכי היהודי או לכבד אותו, באופן משמעותי כראוי לגודל המעשה ההרואי שעשה וזו היא ללא ספק תגובה רגשית סבירה של המלך. אבל הלא אנו יודעים כי אין המלך שלנו יכול לפעול בהחלטה רגשית מהירה והוא צריך ייעוץ ככלל לפעולותיו ועצה הגיונית ושקולה בפרט. 

לכן מבקש המלך לדעת "מי בחצר" כשהוא מעוניין להתייעץ בנדון עם גורם מאזן מבחינה הגיונית. מה נאה שמשמיים זימנו אל חצר המלך לא אחר מאשר את המן הלוא הוא היועץ הבכיר ביותר שלו אשר כבר הוכיח את עצמו בעצות הגיוניות הראויות גם להיכתב בספר החוקים. המלך שואל אותו מה עושים? כשהתשובה המתקבלת היא לאו דווקא קידום אלא כיבוד, המלך מחליט לתת את הכיבוד הזה ברמה הגבוהה ביותר האפשרית, כלומר על ידי אחד ה"אלים" קרי, מיודענו המן. 

יכול להיות שהמלך כבר מתחיל להבין בשלב זה שהמעמד הגבוה (אולי גבוה מדי) של המן מחייב כבר להעמיד אותו במקומו כדי שידע מי בכל זאת הבוס. לעובדה שהמן מצא לנכון להגיע בשעות הקטנות של הלילה אל חצר המלך היה כנראה משקל בתגובת המלך כיון שהעלתה את החשדנות שלו. בכל מקרה אנו רואים שהמלך לא פועל בלי חוות דעת מוסמכת נוספת, כזו שמשלימה את תגובתו הרגשית.  אלא שהפעם נראה שהחלטה אחת שימשה אותו לשני עניינים.

ו. המשתה האחרון – נפילת המן

במשתה השני שעורכת אסתר למלך עם המן יושבים השניים ושותים (ז,א) ולכן שניהם במצב רגשי עמוק משהוא. בשלב זה מספרת אסתר למלך כי "איש צר ואויב המן הרע הזה" (ז,ו) מבקש להרוג אותה עם כל עמה. המן נכנס להלם כשהוא "נבעת מלפני המלך והמלכה". המלך יודע כי: א- הוא במצב רגשי של שתיה. ב- הוא צריך גם דעה צלולה. ג- המן אינו האיש המתאים להתייעץ עמו כעת. ואולי גם ד- הוא, המלך, בעצם באותה צרה כי הוא שותף בעניין. 

כדי לקבל דעה צלולה המלך יוצא לשאוף אוויר צח בגינת הביתן, שהרי כידוע הליכה מיל מעבירה את היין. המן תולה תקוותיו בדעתו הצלולה של המלך אבל מהר מאד הוא מבין כי "כלתה אליו הרעה מאת המלך" (ז,ג). זאת, אם בגלל שהוא מבין שהמלך לא יוותר על אסתר או בגלל שהוא רואה את סבר פניו של המלך בגינת הביתן.  לפיכך הוא נאלץ לגשת אל אסתר המלכה כדי לעמוד על נפשו.

המגילה לא מספרת לנו מהי החלטת המלך בשלב זה; אם להמשיך עם המן? אולי להוריד אותו בדרגה? או להיפטר ממנו לגמרי. אך כאשר המלך חוזר עם ההחלטה המבוססת גם על הצד הרגשי וגם על הצד ההגיוני הוא רואה מחזה בלתי אפשרי כאשר המן נופל על מיטת אסתר. זה מעביר אותו שוב למצב רגשי והוא זועם "הגם לכבוש את המלכה עמי בבית?" (ז,ח). הפעם מגיע חרבונה ומציע את הצד ההגיוני באמרו כי המן למעשה מורד במלך. זאת, בשל "העץ אשר עשה המן למרדכי אשר דיבר טוב על המלך" (ז,ט). ההחלטה לפיכך נדרשת ומאושרת לתלות את המן על העץ אשר הכין למרדכי. וזה כבר פותר למלך גם את הבעיה הרגשית ואז "חמת המלך שככה".

ז. עלייתו של מרדכי.

מרדכי מקבל את טבעת המלך שהועברה מהמן ומחוקק חוק שליהודים מותר להתגונן. הוא אינו הופך עצמו לאל ואפילו לא מנצל את הטבעת כדי לחוק את חוק ימי הפורים. מרדכי ואסתר כותבים לחכמי ישראל איגרת בעניין ימי ומסורבים!. 

מרדכי ואסתר נאלצים לכתוב איגרת שניה אשר היא מתקבלת בסופו של דבר, כנראה בשל העובדה שימי הפורים כבר החלו להיעשות. בקיצור כשהיהודים בשלטון הסמכות לא ממש סמכות, החוק לא בדיוק חוק והאנרכיה חוגגת. יתר על כן מרדכי היהודי רצוי רק לרוב אחיו (י,ג)  למרות היותו דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו. זה מה יש! עדיף על גזרות של שכרות ופקחות? בוודאי.